לטרון | | מנזר השתקנים

מנזר השתקנים מנזר גְבירתנו של שבעת המכאובים, הידוע יותר בשם מנזר לַטרוּן או מנזר השתקנים, הוא מנזר גברים בנדיקטיני-ציסטרציאני-טרפיסטי, השוכן בלטרון, בקצהו הדרום-מזרחי של עמק איילון. היסטוריה בשנת 1879, ולפי מקור אחר ב-1875‏,[1] רכשו נזירות כרמליטיות שטחים חקלאיים מהכפר הערבי עמואס השוכן מצפון ללטרון. באותה עת לערך, בשנים 1876–1877, הקימו שני יזמים - אלכסנדר האוורד (במקור היה שמו איסכנדר עוואד) שהיה נוצרי בן העדה המרונית שמשפחתו הגיעה ממלטה והמקומי אמיל בטאט - בית מלון למרגלות גבעת לטרון שעליה שוכנים שרידיו של מבצר לטרון הצלבני. המלון נשא את השם "מלון המכבים", ושירת את תנועת הנוסעים מיפו לירושלים, מסע שנמשך באותן שנים כיומיים. בשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים, והתמעטו נוסעי הכרכרות והמלון נמכר. שמו של מבצר לטרון – "לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה" (Le toron des chevaliers; 'מגדל האבירים') – שובש עם השנים ל"לטרון"; והדבר הביא להתפתחות מסורת נוצרית, לפיה דיסמס, "הגנב הטוב" שנצלב לצד ישו (בלטינית "boni latronis"), נולד במקום. בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי, במטרה להקים בלטרון מנזר. הנזיר, לואי וילה, רכש את בית המלון והתגורר במקום בגפו. ההחלטה להקים את המנזר דווקא באזור זה, התקבלה בשל קרבתו לאמאוס ניקופוליס, עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, אותה המסורת הנוצרית מזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה. לאחר שלוש שנים, בשנת 1890, משהצטרפו אליו נזירים נוספים, המנזר נוסד. הנזירים קיבלו מהנזירות הכרמליטיות אשר אינן עוסקות בחקלאות חלק מהקרקע החקלאית שבבעלותן, והחלו להכשירה. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא כשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש. הנזירים נתקלו בבעיה קשה של מחסור במים ונאלצו להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים, יחס שהשתפר עם הזמן, בין היתר, בזכות מרפאה שהקימו במנזר. הפטריארך הלטיני של ירושלים העניק למנזר את אוסף ספריו, ששימש בסיס לספריית המנזר. במלחמת העולם הראשונה גרשו הטורקים את הנזירים שהיו נתיני צרפת, וחלקם גויסו לצבא ואף נהרגו בקרבות. המנזר הפך למחנה צבאי של הצבא העות'מאני ונגרם לו נזק כבד, הוא נבזז והספרייה הושמדה. הנזירים שבו אל המנזר החל בשנת 1919. בשנת 1926 החלה הרחבת מבנה המנזר בסגנון המוגדר על ידי הנזירים כ"סגנון רומנסקי-ביזנטי", ואט אט הוא לבש את דמותו המוכרת כיום. מלאכת הבנייה הסתיימה בשנת 1960, אך הכנסייה קודשה רק בשנת 1999. בין 1948 ל-1967 נשלט המנזר בידי ירדן, והוא שכן על גבולו של שטח ההפקר שבין ירדן וישראל. ויקיפדיה

Category